תורתך לא שכחתי

מן המדות הטובות שהאדם מתברך בהן, היא מדת הכרת הטובה, וכרוב החסד שהוא מקבל כן צריך שתגדל הכרת הטובה למי שעשה לו את החסד הזה. ולא תמצא כפוי טובה אלא במי שאינו בטובה ולא במי שמיטיב עמו. כאשר יתבונן האדם, יווכח כי עולמו, עולם שכולו מתקיים על חסד, כשם שכל העולם בנוי על חסד, כמו שכתוב (תהלים פט, ג): 'עולם חסד יבנה'. כי הוא עצמו ללא קשרי הגומלין עם אחרים, עני ואביון הוא ואין לו משלו מאומה. ואשר לחייו הרוחניים, הרי הוא תלוי ברצונו יתברך שמו , כמו שכתוב (שם קנ, ו) 'כל הנשמה תהלל יה'. ואמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ד, פי"א): על כל נשימה ונשימה צריכים להלל ד'. וכבר אמר בחובת הלבבות: כי טובות ד' על כל ברואיו אף על פי שכוללות את כולם, כמו שכתוב (תהלים קמה, ט) 'טוב ד' לכל', אבל רובם כעוורים מהכיר ומהבין גודל מעלתם ואינם משכילים ענינם. עיין שם. אלא שמרוב התמדת הטובות המושפעות על האדם, הוא שוכח שכל מה שהוא מקבל אינו אלא חסד, ונדמה לו כי חייבים לו משהו בשמים והדבר מובן מאליו שהוא מקבל הכל.
ואפשר לומר בענין זה לפי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה ל"ג פ"ד) אוי להם לרשעים שמהפכים מדת הרחמים למדת הדין. כי הרי רק משום מדת הרחמים יש לו לרשע זכות קיום, אלא שהוא סובר כי מן הדין הוא זכאי לכך, ואילו היה מכיר מה רב החסד שהקב"ה משפיע עליו, בודאי שהיה נמשך אחרי דרכי ד' לעשות רצונו ית', והיה מבין כי זוהי טובתו המוחלטת למסור את כל כולו למען הבורא יתברך שמו, שהוא מקור כל הטוב ולמה לא יעבדנו?
ואמר הכתוב (דברים לב, ו): 'הלד' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך', וכך מצאנו אצל המצרים, כשהוחמר מצבם ולא היה להם לחם לאכול, מיהרו אל יוסף ואמרו (בראשית מז, יט) : 'למה נמות לעיניך, קנה אותנו ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה'. קשה מאד לאדם לעבור מחרות לעבדות, אבל כשמגיעים מים עד נפש, והאדם עומד בפני סכנת מיתה מחמת רעב, הוא כופף קומתו ומוסר כל אשר לו כדי להחיות את נפשו.
והאדם המאמין כי ביד הקב"ה נפש כל חי והוא נוהג בחסדו כל דור, בודאי שמחובתו להיכנע לבורא יתברך, כמו שכתב בעל חובת הלבבות, ויבטח על אלוקיו כמו שהעבד חייב לבטוח באדונו.
וכשנתבונן מסביב לנו, נראה כיצד כולם משועבדים למשהו, זה דואג דאגת מחר, וזה מיצר על מצבו שנראה בעיניו כחמור, ומרבה נכסים מרבה דאגה. וגם השרים וקציני ארץ אינם בני חורין מדאגות מדיניות ואישיות לרוב, כידוע, אבל שונים בתכלית השינוי הם חיי התורה, התורה מוליכה את האדם בדרך של מנוחת הנפש, ומגנה גינוי חריף את הדואג ואת הדאגה, איזו שלא תהיה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה מח, ו) שמי שיש לו פת בסלו ודואג מה יאכל מחר, הרי זה מקטני אמנה. וחמור החטא של דאגת מחר, כמו שאמרו חז"ל (שם), 'מי בז ליום קטנות', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיתה בהם. למדנו, שאפילו הצדיקים השלמים ברוחם ונפשם זקוקים לחיזוק לבל ידאגו דאגת מחר, ולא יכשלו בקטנות אמונה בטובות הבורא, דבר הגורם בלבול הדעת ושלילת המנוחה, ולא עוד אלא שדאגה מסיחה את דעתו ומונעת ממנו להרגיש שהוא מאבד את קניניו הרוחניים שכבר השיג עד כה.
במושכל ראשון, ראוי שחייו של האדם יודרכו מתוך הרחבת הדעת ורוממות רוח, ויראה עצמו מאושר כמלך, בחינת מאן מלכי רבנן. ואילו נתן אל לבו, כי העליונים והתחתונים קיומם רק על התורה, היה נהפך מיד לאדם אחר, ותחת שהוא לומד מוסר כיצד לעמוד בנסיון העוני, היה לומד כיצד לעמוד בנסיון העושר, כי מי אומר לו כי עני רע לו? רק חוסר בטחון, זה הגורם לו את הדאגה, שמא יחסר לו או שמא לא יספיק לו מה שיש לו היום, הבוטח בטחון גמור מרגיש את עצמו כמלך שאינו חסר כלום. כמו שעשה יוסף, כשבאו אחיו הקדושים למצרים, ומן ההגיון הוא שהיה צריך להציג בפני פרעה את הגבורים ולפרסם את מעלותיהם לפניו, כדי שימצאו חן בעיני המלך ויבחרו אותם לשרים וימנה אותם על המדינות שלו, ואילו הוא עשה להיפך, משום שהבין, כי כשיהיו אחיו רחוקים מן השררה יהיו מאושרים יותר.
העשירות הגדולה ביותר בשביל האדם היא שחסדי ד' נטויים עליו, כי אילו הראה לו הקב"ה אף מעט מזעיר מן החיבה, היה האדם שוקע ראשו ורובו בתוך החסד הגדול, אולם החסרון הוא מצד המקבל, כי אסור לו לאדם לקבל בעולם הזה יתר על המידה, כמו שאמרו חז"ל על רבי שמעון בר יוחאי (ירושלמי ברכות פרק ט הלכה ב) שהרגיש כי תלמידיו מקנאים בעושרם של אחרים, הוציא אותם לבקעה והכריז: 'בקעה בקעה הוציאי דינרין', מיד נתמלאה הבקעה כולה דינרין, אמר לתלמידיו 'כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, אולם מה שהוא נוטל כאן הוא חסר לעולם הבא'. דברים אלה השפיעו על התלמידים ששוכנעו כי הם עשירים יותר מאשר העשירים כאן שהם מתקנאים בהם. כי אם האדם אינו מקבל עושר, אין הוא ראוי לכך, ודומה הוא לתינוק, שאין נותנים לו מעות ביד, משום שיפזרם לכל רוח, כך האדם, אם יעניקו לו עושר רב, עלול הוא לאבד את נפשו בחיי שעה ולהחריב את עצמו לנצח, ואילו המבין, כתלמידי רבי שמעון בר יוחאי יודעים שעליהם להימנע מן העושר כדי להפריש את עושרם במקום בטוח – בעולם הבא שהוא עולם שכולו טוב.
לכן עלינו לדעת כי חובתנו בעולמנו היא, להסתפק בחיי צער ולגרש מן הלב את הבלי עולם הזה וחמדותיו, ועל ידי כך יוכשר לעבוד את ד' בטוהר הלב ובתמימות הדעת כל היום, ויוכל לעמוד בנסיון העוני, משום שיהא ברור לו כי העוני אינו נסיון כלל, אלא העושר הוא הנסיון הקשה ביותר וממנו יש לחשוש, וכמו שכתב קהלת "החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים".
ויצייר לנגד עיניו את דמות דיוקנו של יוסף הצדיק בחסידותו, שהשתוקק "לעולם מיוחד" בשביל המבקשים ושל רבינו הקדוש שאנטונינוס קיסר השתוקק להיות מצע תחת רגליו בעולם הבא, ושל רבי אליעזר בן חרסום, שברח מכל העושר שלו ושנא את ממונו. ורבי חנינא בן דוסא, שלאחר שנתנו לו מן השמים כרעא דזהבא, בקש מהקב"ה שיקח אותו בחזרה, והתפלל תפלות רבות שהקב"ה ישמע תפלתו ויקבל את המתנה בחזרה, כשם שאנחנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה שיעשה לנו נס וימלא משאלות לבנו בהבלי העולם הזה. ואילו נמצא האדם בדרגא גבוהה זו, שאילו נתנו לו היה מחזיר, היה מקבל הרבה מה' יתברך, אבל אם האדם בדרגא הירודה שאם נותנין לו הוא נצמד לזה בכל כוחו ואינו חושב להחזיר, נוהג עמו הקב"ה בחסד ואינו נותן לו מה שהוא מבקש, כדי שלא יתדרדר מטה מטה.
אם יהרהר אדם בזה, יבין עד היכן מגיעה קטנותו בעבודת השלימות, עד שאין להאמין לו ולהעניק לו משהו מהבלי העולם הזה, משום שחסר לו אומץ הלב להפקיר את אשר הוא מקבל, שאלמלי כן היו נוהגין עמו כמו עם רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו ועם רבי חנינא בן דוסא.

---

הרב ניסן פטשינסקי (פוטשינסקי \ פוטאשינסקי  \ פאטאשינסקי), 'ר' ניסן רוז'נקר', ממנהלי ישיבת 'בית יוסף' בביאליסטוק, נולד בעיר רוז'נקה הסמוכה לגרודנה. הוא היה תלמיד בישיבת הגאון הרב יהודה ליב חסמן בעיר סטוצ'ין ובתקופת מלחמת העולם הראשונה למד בישיבה המרכזית של 'נובהרדוק' בעיר הומל. הוא היה מבחירי התלמידים בישיבה, השמיע בה חידושי תורה ונתן שיחות בענייני מוסר ויראת שמים בפני ה'וועדים' בישיבה. בשנת תרפ"א, כאשר הגאון רבי אברהם יפה'ן נאסר על ידי הקומוניסטים, הם אסרו איתו מספר תלמידי ישיבה ובהם ר' ניסן פטשינסקי. ר' ניסן הוכה קשות בבית הסוהר על ידי אחד השוטרים ונאלץ להתאשפז בבית החולים למשך חצי שנה. לאחר שחרורו מבית החולים, הצליח לחצות את הגבול מרוסיה לפולין יחד עם קבוצת בחורים ולהגיע לישיבת ביאליסטוק, שם התמסר ללימוד התורה, למוסר ולזיכוי הרבים.

הוא התחתן עם בתו של הגאון רבי [רפאל] אלטר שמואלביץ זצ"ל משטוצ'ין, אחותו של הרב חיים שמואלביץ. לקראת נישואיו הבטיחו הוריו שידאגו לפרנסתו, על מנת שיוכל להתמיד במלאכת הקודש, אך זמן קצר לפני חתונתו נשרף כל רכושם. הרב לא התפעל מכך, וחזר לישיבה בביאליסטוק, שם מינה אותו ראש הישיבה, הרב אברהם יפה'ן, לאחד ממנהלי הרוחניים של הישיבה. על אף שמצבו הכלכלי היה קשה, התמסר הרב פטשינסקי בכל ליבו לעבודתו בישיבה בהתמדה ובשמחה. משעת בוקר מוקדמת ועד לשעה מאוחרת בלילה, הוא עסק בתורה ובמוסר, חיזק את רוח הישיבה וניהל שיחות עם תלמידי הישיבה ועם הוועדים בישיבה לשמוע את אשר על ליבם, להדריכם, לעודד אותם ולחזקם בלימוד התורה, בעבודת המוסר ובזיכוי הרבים.
בן דודו של הרב פטשינסקי, הרב שרגא פייוויל פארעצקי, נמנה על תלמידיו בישיבה בביאליסטוק ולימים חיבר חידושים על הש"ס שיצאו לאור בספר 'נר למאור' (ניו יורק, תש"ס).

הרב פרסם מספר המאמרים ואימרות, ובהם: 'דרך הנסיון' ('החיים', אוסטרובצה, אדר ב'. הודפס גם ב'חיי המוסר', א, עמו' כד) ו'גדלות האמונה' ('אל המבקש', אוסטרובצה, תרצ"ח-תרצ"ט. הודפס גם ב'חיי המוסר' ג, עמו' נה, ובגוילי אש, עמו' קפז) 'בין המאמין לבין הבלתי מאמין' (גוילי אש, עמו' קצ), 'הבינונים' (שם, עמו' קצ), 'בטחון' (שם, עמו' קצא), 'האדם שוכח את מטרתו' (שם, עמו' קצב), 'לשמה ושלא לשמה' (שם, עמו' קצב), 'בינו לבין חברו' (שם עמו' קצג) ו'הערה גדולה ונוראה' (אורח, ביאליסטוק, ויקהל-פקודי תר"ץ). ציטוט מאת הרב פטשינסקי הובא ב'חיי המוסר', ב, עמו' לח. תולדות הרב ומאמריו הובאו גם בספר הזכרון לזכר רבי גרשון ליבמן (עמו' סב-עג).

עם פרוץ מלחמת העולם השניה כבשו גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית את פולין. ביאליסטוק שבמזרח פולין נכבשה בידי הקומוניסטים. על פי הוראה מרומזת מרבי חיים עוזר גרודזינסקי, השתדלו בחורי הישיבות ורבניהם להימלט מהקומוניסטים ולהתקבץ בעיר וילנה שבליטא, שם פתחו בתי מדרש ארעי. הם עמדו בקשר עם יהודי ארה"ב וארץ ישראל וביקשו סיוע בהשגת היתרי היציאה וההגירה. מישיבות 'בית יוסף' דנובהרדוק התקבצו לווילנה תלמידי ישיבת ביאליסטוק, פינסק, לוצק ואוסטרוב מאזובייצק וחלק מישיבת מזריטש. תלמידי ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטור למדו ברחוב וילנה בבית המדרש של 'הגשר הירוק' שעל יד הנהר. בשבת פרשת 'בהעלותך', ט' בסיון ת"ש (15.06.1940) פלשו הרוסים לליטא, והשתלטו עליה. בהוראת השלטונות היה על הפליטים לעזוב את וילנה ולנדוד לעומק המדינה. בחורי הישיבה מביאליסטוק יצאו מווילנה ועברו ללמוד בשני בתי מדרש בעיירה בירז', הסמוכה לגבול עם לאטביה. בתקופה זו התקבלו מכתבים מהישיבות במערב פולין, שנכבשו על ידי הגרמנים, ובהם ישיבת מזריטש בראשות הרב דוד בלייכר הי"ד והישיבה בוורשה בראשות הרב אברהם זלמנס הי"ד, ובהם תיאורים נוראיים על מצוקותיהם, בהיותם גוועים ברעב ונתונים לרדיפות ולסכנות.

הרב אברהם יפה'ן וחלק קטן מתלמידיו קיבלו ויזות-מעבר ליפן, בעזרתו של חסיד אומות העולם, קונסול יפן בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, והגיעו באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק, ממנה שטו בספינה ליפן, ובשנת תש"א היגרו משם לארה"ב והקימו את ישיבת 'בית יוסף' בברוקלין שבניו יורק.

לאחר מאמצים רבים קבלו בחורי ישיבה רבים שנותרו בליטא ויזות כניסה לקיראסאו, בהיותם נתיני פולין, אך הרוסים סירבו להעניק לבעלי ויזות אלו רישיון יציאה ודרשו מהם לקבל אזרחות סובייטית. תלמידים שסירבו לקבל אזרחות זו הוגדרו כ'אוייבי העם' והוגלו ברכבת אסירים למחנות עבודת פרך בסיביר. הבחורים הועסקו ביום בעבודה קשה של חטיבת עצים ביערות בקור עז, ובלילה למדו גמרא בסתר והתחזקו בביטחון ובתקווה לישועה. במשך היום היו הבחורים חוזרים ומשננים בעל פה את הסוגיות שלמדו בלילה. לאחר תום המלחמה, בשנת תש"ו, שוחררו הבחורים ששרדו את תנאי המחנה והורשו לחזור לפולין, בשל אזרחותם הפולנית. הם התקבצו בעיר לודז' והקימו בה ישיבה.

לאחר כשבוע גירושם של בחורי הישיבה לסיביר, נכבשה ליטא בידי גרמניה הנאצית כחלק מ'מבצע ברברוסה', וזאת, כשנה לאחר שנכבשה בידי הסובייטים. בחורי הישיבה שנותרו בבירז' נרצחו שם בקיץ תש"א, ביחד עם הרב ניסן פטשינסקי וכל משפחתו והרב ניסן צלניקר ומשפחתו. הי"ד.

מאמר הקנאות

כתב רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה ונחתום העניין במאמר נכבד לחכמי ישראל ז"ל 'הלל היה אומר אם אין אני לי מי לי. וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי'. ביאור הדבר אם האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים והתוכחות, 'וכשאני לעצמי מה אני', גם כשאני לי להשתדל לתקן נפשי בכל כוחי 'מה אני', כי השגת האדם קצרה ודלה. 'ואם לא עכשיו אימתי', אם אקווה עד היות לי די סיפוקי הנה טרדות העולם אינן פוסקות.
ביאור לביאורו, כי יש חיבור ויש הקדמה. ויש עוד הקדמה להקדמה. התורה והמוסר זהו החיבור והדרך, אבל יש הקדמה והוא ה'אני' (דער זיך), ההרגש העצמי, מהות נפשו של אדם ,הנטייה הגבוהה לבקשת האמת, ושלא יסתפק במצבו בשעה שיודע שיש מצב גבוה מזה, והביטול על החיים הפשוטים עד שלא יחשוב אותם לחיים כלל, וכמו שמובא בבן המלך והנזיר ששאל הבן מלך להנזיר 'כמה ימי שני חייך', וענה לו 'שנים עשר'. אמר לו 'והלא בן ארבעים אתה'. ענה לו 'זה שנים עשר שנה שאני מבקש האמת, והשנים שבקשתי רק חיי ההבל כימי מיתה נחשבים לי'. וזהו שאמר אם האדם לא יעורר נפשו, שחסרה לו הנטייה הגבוהה לתקון המידות, מה יועילוהו המוסרים כשאין לו בחינת ה'אני' והוא הרצון החזק להתהפך לטוב, מה יועילוהו תוכחת חבורה.
'וכשאני לעצמי מה אני', כי השגת האדם קצרה ודלה להכיר התרמית שבתוך לבו, כי מצודת הנגיעה פרוסה על כל מעשי בני אדם, ואין לך מפריע יותר גדול לשלימות האדם מכפי נגיעתו, כי הנגיעה שם תחתיו עניינים, ואין לך דבר שלא יורגש שם איזה נגיעה קטנה או גדולה, הן בחידושיו והן בהשקפותיו והן במעשיו, בדרכי התקרבותו והתרחקותו, שבחו וגנותו, בכולם יש צד נגיעה. הנגיעה שלו מתיר ואוסר, מסמיך ומבקר, מכשיר ופוסל, כללו של דבר קשה להיות קנאי על דבר שעל ידי זה צריך פסול  גם את עצמו. וזהו שאמר 'מה אני', גם כשאני משתדל בכל עוז, אבל יש לחוש אולי השתדלותי הוא רק במקום שיש תקווה מנברא, להשיג על ידי זה איזה ערב בשעתו, כמו שכתב ה'מסילת ישרים' כל מלחמה שהיא נגד הטבע מלחמה חזקה היא, שצריכין לחתור תחת כל המכשולים ולמצוא בהם דרך של היפך הנגיעה, בבחינת ממכה עצמה יתקן רטייה, ויצור לו דרך של בירור המידות שיתפוס הגנב ויציל מהפסד רוחני.
'ואם לא עכשיו אימתי', כי טרדות העולם אינן פוסקות, ואין המכוון למהר בתשובתו קודם בוא הטרדות, אבל אחר שיבואו אז יפסיק ויהיה ל'שנה ופירש' חס ושלום. אלא המכון, כוון שטרדות העולם אינן פוסקות, אם כן צריך להיות ערום ביראה לבחור לו דרך בלי טרדות, כמו שכתב הגאון רבי ישראל סלאנט זצ"ל, מדרך התורה צריך האדם להיות איש מדיני, אך מפני ההכרח צריך לבחור דרך הפרישות, שלא יפגוש עם הדברים המקררים הלב, ועם אנשים המקררים את הקנאות, אלא יבחר לחיות בחברת חכמים ובזיכוי הרבים העומדים תמיד תחת חיזוק, ועל זה אמר 'אם לא עכשיו', אם לא ישמור דרך הפרישות בבחרותו, 'אימתי', אם יכנס כבר בעול החיים יהיה קשה לפרוש אחר כך.
והנה שלשה יסודות הללו מצינו אצל יצחק אבינו עליו השלום שאמרו חז"ל על פסוק 'ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה', ליצחק קודם לרבקה מפני כמה טעמים:
א – מפני שהיה בן קדושים.
ב – רבי יהושע בן לוי אומר לפי שגרמו לרוח הקודש שיסתלק ממנו.
ג – מפני שהיו עיניו כיהות והיה סגור בבית.
יצחק אבינו עליו השלום הגיע למדרגה שהנהגת הרע והשקר נעשה אצלו לבחינת 'מורת רוח', שזהו תכלית ההרגש הנכון, שלא היה יכול יסבול הרע, כמאמר הכתוב 'תועבת צדיקים כל עושי עול', ואמרו ז"ל מאין זכה לזה מדרגה יותר גבוהה מצדיקים אחרים, מפני ג' דברים, והמה כמו הג' עניינים שזכר הלל עליו השלום, הסיבה הראשונה שהייתה אצלו בחינת ה'אני' הנטייה הגבוה לבקשת האמת והייתה נפשו רוממה מעל ענייני התבל, ולא תפס אצלו מקום כי אם בקשת רצון ה'.
הסיבה השנייה שהייתה השגתו גדולה ורחבה בהשגת היצר וחייליו, וידע כל סיבה שגורמת לסילוק רוח הקודש, כיוון שהיה מרגיש הקדושה בחוש, לא היה מרגיש היפך הקדושה בחוש, ועל ידי זה ניצול ממצודת הנגיעות ופח ההרגלים הרעים.
והסיבה השלישית מפני שהיה סגור בבית ולא היה פוגש עם אנשי השוק וענייניהם. לא התקרר בקרבו ליבו הבוער כאש, כי תמיד היה פורש ומובדל מכל חמדת החיים, ובשביל דברים הללו זכה לבחינת 'מורת רוח' על הנהגת הרע והשקר, שזהו תכלית ההרגשה של הלב הטהור ורוח הנכון.
והנה כל שלשה עניינים אילו נוכל לומר על אדמו"ר זצ"ל נטייתו הייתה גבוהה מאוד לבקשת האמת מתולדתו, שהיה בנן של קדושים. וסיפר הוא בעצמו על אביו זצ"ל שלא הלך פוזמקאות של צמר בשביל שהמנעלים תפורים בחוטי פשתן, שהוא מידת חסידות. וכן סיפר על תמימותו שפעם אחת כשהיה ישן הרגיש שמדברים בבית דבר שאילו ידעו שהוא שומע לא היו מדברים, אמר להם אני אינני ישן. ומחמת כוח הביקוש שלו שהיה להפליא, שכל חמדות העולם לא היטו את לבו מבקשת האמת, מאס וברח מהם כבורח מן האש, וחייו היו ה'אני' של רצון טהור. וכן השגתו בתרמית היצר הייתה באופן נפלא מאוד, עד שאמר על עצמו כי בעניין הכרת בני אדם מקום הניחו לו מן השמים להתגדר בו. הכיר את עצמו וממנו הכיר את כל העולם, והרחיב הדרך של בירור המידות על כל תנועה ותנועה. וכן לחם כל ימיו להוציא לפועל בעצמו ובתלמידיו הדרך של הגאון רבי ישראל סלאנט ז"ל מפני ההכרח צריכין להיות פרושים, ועל זה מסר נפשו כל ימיו ועלתה בידו בסייעתא דשמיא.
והמופת על השגתו שלשה עניינים האלו הוא המורת רוח שלו והקנאות הגדולה על הנהגת השקר בצורת אמת, ליבו בער כאש על כל נגיעה עד שזכה לבחינה של 'לא לפניו חנף יבא', ומי שנפגש עמו זכה לשמוע תוכחה על טהרת הלב על ענייני ה'לשמה' באופן היותר גדול, ועל מדת בטחון, השתוות, זיכוי הרבים, וזה היה תכלית חמודותיו בחיים ונשאר דרכו לתלמידיו מבקשי דרכו ומדקדקים בדבריו!

(חיי המוסר א, עמו' צ; חיי המוסר, ה, עמו' יח)

וחיי המוסר ה, עמו' יח)

כשגירש אברהם אבינו את הגר והלכה למדבר הגיעו למצב של פיקוח נפש, ומדוע לא חזרה לבית אביה, שבת מלך הייתה, אלא מוטב היה לה למות במדבר מלחיות חיים שפלים בבית אביה.

(חיי המוסר, א, עמו' ל).

---

הרב אהרן אגולניק הי"ד, 'קאמאייער', ראש ועד 'קדשי קדשים' של הרב יהודה ליב נעקריץ, ואחר כך מנהל רוחני ומשגיח ישיבת 'בית יוסף' נובהרדוק באוסטרוב מאזובייצק, על אם הדרך בין ביאליסטוק לוורשה. הישיבה הוקמה בבבית המדרש הישן בעיר בשנת תרפ"ב. הישיבה כללה ישיבה קטנה וגדולה, היא הפכה למרכז רוחני חשוב, השפיעה רבות על תושבי העיר והחדירה בקרב חוגים רחבים את רעיון מסירות נפש וההקרבה למען התורה והמוסר. בראשות הישיבה עמד בתחילה הרב מאיר סגל (בריסקר) ואחר כך הרב יואל קליינרמן, חתנו של הסבא מנובהרדוק.  הישיבה גדלה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה ומנתה יותר ממאתים תלמידים.

בשנת תרפ"א (1921) פרצו אנשי הבולשת הקומוניסטית לביתו של ראש ישיבת הומל רבי אברהם יפה'ן ואסרו אותו ואת עשרות הבחורים שהיו סמוכים על שולחנו, ובהם: הרב ישראל מובשוביץ, הרב יעקב ישראל קנייבסקי ה'סטייפלר', הרב יואל קליינרמן, הרב ניסן פטשינסקי (רוז'נקר) והרב יעקב מוזירער. האסירים נחקרו באשמת הפצת תורה, ייסוד ישיבות 'בית יוסף' ברחבי רוסיה והשפעה שלילית על בני הנוער. בתקופת המאסר כיהן הרב אהרן אגולניק כראש הישיבה בפועל, וסדרי הלימוד בישיבה נשמרו.

בתחילת מלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את אוסטרוב מאזובייצק, אך כעבור מספר ימים הם העבירו את השלטון לסובייטים, אל פי הסכם 'רובנטרופ-מולוטוב'. חלק מהתלמידים הצליחו לברוח לליטא, אך בהמשך גם היא נכבשה על ידי הסובייטים, שהגלו וחלקם נאסר על ידי הסובייטים והוגלה למחנות עבודה. בהמשך נכבשה ליטא בידי הגרמנים שרצחו בשיטתיות את היהודים שם.

בשנת ת"ש, שלח הרב מכתב מווילנה, יחד עם הרב ניסן פאטאשינסקי הי"ד (ממנהלי ישיבת "בית יוסף" נובהרדוק בביאליסטוק) והרב יעקב זלדין הי"ד (משגיח ומנהל רוחני של ישיבת "בית יוסף" בלוצק). הרבנים כותבים במכתבם לרב בן ציון ברוק שהם נמלטו בתחילת המלחמה לווילנא העצמאית, אך נאלצו בצער רב להותיר את בני משפחותיהם מאחור בפולין הכבושה בידי הסובייטים. הם חוששים כי נשותיהם תשארנה עגונות וילדיהם לא יזכו לחינוך יהודי. על כן הם מבקשים להשתדל להשיג לבני משפחותיהם אשרת יציאה מברית המועצות וסרטיפיקטים. מכתב זה, ומכתב נוספים מאת מראשי ישיבות נובהרדוק מאותה התקופה, עלה למכירה פומבית בבית המכירות קדם.

הרב נספה בוילנה בשנת תש"א, כן נספו כל משפחתו ורבים מתלמידיו. הי"ד.

מכתב המלצה מאת הרב להשגת רישיון עליה עבור אחד מתלמידיו עלה למכירה פומבית בבית המכירות צפונות. שיעורים מאת הרב, ומאת רבנים נוספים בישיבה, השתמרו במחברת שהשאיר אחריו בכתב ידו תלמיד שלמד בישיבה בשנים תר"ו-תרפ"ז. מחברת זו הוצגה למכירה פומבית בבית המכירות קדם.

נשמה גדולה כשיורדת לעולם, ימים מספר לפני ירידתה מכריזים עליה: נשמה פלונית תכנס לגוף פלוני. וכשבא יום ירידתה לעולם, הנשמות מאותו היכל שמשם נחצבה אותה נשמה, יורדות ומלוות אותה לעולם התחתון. וכשהיא בעל לעולם, עוד הרבה עינויים וגלגולים תפגש על דרכה, טרם תבוא לידי תיקונה. ולרוב פעמים קשים הם הגלגולים, קשים מאוד. ויש גם שתמצא במדרגה לא גבוהה ביותר, ורק על פי מקרה תהיה עלייתה. כן קשה היא עליית-נשמה. ומעשה בנשמה אחת שמצאה את תיקונה:
פעם אחת בשבת אחר סעודת הצהרים ור' ליב שרה'ס זצ"ל מתהלך החדרו אחת הנה ואחת הנה, כשידיו תחובות באבנטו והוא תפוס מחשבות, ורק מפעם לפעם נפלטו מפיו מלים 'נשמה גבוהה', 'נשמה קדושה', 'צריכים להעלותה ממדרגתה', 'כן, מצוה היא להביאה לידי תיקון'. אבל איש לא הבין לפשר מלים הללו.
הגיע הערב. רבי ליב שרה'ס מתפלל תפילת מעריב ותיכף אחר ההבדלה ציווה לרתום את הסוסים ושיהיה הכל מוכן לנסיעה. הדבר נעשה כפי מצוותו, ורבי ליב ישב על העגלה. לחש איזה שם משמות הקדושים, השם של קפיצת הדרך. מיד התחילו הסוסים רצים על פני שדות ויערים, כפרים ועיירות. כך נסעו כל הלילה. הבוקר אור והעגלה עמדה בכפר אחד סמוך ליער גדול. רבי ליב ירד מעל העגלה, התחיל לפסוע הצדה לאורך היער.
פה ראה והנה רועים אחדים מרעים את צאנם וביניהם נער כבן שש-עשרה שנה רואה את צאנו גם הוא, ומיד הבין ברוח-קודשו שזאת היא הנשמה שהרגיש בשבת.
רבי ליב קרא להנער הזה ושאל אותו מה שמו, בן מי הוא ומאין יבוא הנה. הנער סיפר ששמו אייזיק והוא בן לאלמנה ענייה הגרה בכפר הסמוך, בקאליף. מיד הלך רבי ליב אל אימו של הנער וביקש ממנה שתתן לו את בנה למשרת, ויתן לה סכום גדול עבורו. היא מילאה את בקשתו, ותיכף לקח רבי ליב את הנער ונסע עמו משם אל הרב רבי שמלקא מניקלשבורג וסיפר לו שאת הנער הזה הביא מן הכפר קאליף ונשמת הנער היא קדושה וחשובה מאוד ומקורה מהיכל הנגון, וביקש מהרב שיחנך את הנער על ברכיו. וכך היה. הוא היה אצל הרב רבי שמלקא, עד שנתגדל ונעשה מפורסם בפי כל בתור 'הקדוש מקאליף'. ומנהגו היה שבכל יום ויום הלך מעיר לעיר, למקום המרעה, כדי לשמוע מהרועים הניגונים שהיו מנגנים ומזמרים. ואמר כי כל הניגונים שורשם בהיכל הנגינה העליון, רק שנפלו מהקדושה לרשות הסטרא-אחרא, כל כן צריכים להחזירם להעלותם אל השורש.
פעם אחת היה בשדה ושמע שרועה אחד מזמר במלודיה נעימה על להפליא את השיר הזה:

יער! יער! מה גדול אתה
שושנה, שושנה, מה רחוקה את
אילו היה היער קטן
היתה שושנה קרובה אז
אילו מן היער הוציאוני
היינו שנינו יחד אז.

מיד הלך הקדוש מקאלוף עמוק אל תוך היער להתבודד שם וישב על הארץ והתחיל לזמר באותה המלודיה המתוקה בבכייה גדולה ומרה בלשון הזה:

גלות, גלות מה גדולה את!
שכינה, שכינה, מה רחוקה את
אילו הייתה הגלות קטנה
היתנ השכינה קרובה אז
אילו מן הגלות הוציאוני
היינו שנינו יחד אז.

והרב הקדוש מראפשיטץ כששמע שיר המתוק הזה מפיו הקדוש אשר שר בלב מלא רגש וקדושה אמר שבעת שהקדוש מקאליף מזמר שיר הזה, אז קודשא בריך הוא וכל הפמליא של מעלה באים אל ר' ליב שרה'ס להיכלו שבגן עדן ומשבחין ומפארין אותו ואומרים 'תנו כבוד למי שהציל את נפש היקרה הזאת'.

(יבנה, לבוב, חשון תר"צ, חוברת ח-ט, סי' ט)

---

תולדות גדולי ישראל. הגאון הצדיק ר' אברהם ממיקאליוב זצ"ל, ליום הילולא שלו

בשנת תרל"א נפטר בעיר מיקאליוב, גליציה המזרחית, אחד מהרביים הכי מפורסמים ובעלי השפעה מרובה ביותר שבגליציה, הגאון הצדיק ר' חיים אברהם רעדליך זצ"ל. היהדות בגליציה ידעה לערוך את גודל האבדה שאבדה להם בפטירתו. קצר מאמר-העתון לא ירשה לתאר את גדולתה של אישיות זו, אבל בקשר עם יום פטירתו שחל עכשיו הנני מוצא לנכון לתת סקירה קצרה על הכרקטריסטיקה של הנפטר.
בין יתר גדולי וגאוני גליציה הצטיין הנפטר ביחוד במידות הצדקות והענוה, וגם בשיטתו המיוחדה בלימודו.
ר' אברהמ'טשע ממיקאלאיוב היה בן אחותו וגם חתנו של הרב ר' מאיר"ל מפרמישלן, שגר חמש שנים לפני פטירתו במיקאלאיוב. אביו ר' שלמה היה חתנו של הרב ר' אהרן ליב, הוא אביו של ר' מאיר"ל מפרמישלן.
פעם אחת, כשדעתו של ר' אהרן ליב היתה מבודחה, קרא לבתו ואמר לה שתבקש ממנו איזו בקשה והוא ימלא אותה. ובתו שהיתה אז מעוברת ענתה ואמרה לו: אבי, אני חפצה שיהיה לי בן כמותך. ויכעס עליה אביה ויאמר : עזות היא, השגה כזו למדוד לעצמה מלבוש גדול כל כך. התדעי מי אנכי? אני הנני נשמת יצחק אבינו. כתוב בזוהר הקדוש, כשבקשו לעקוד את יצחק פרחה נשמתו ונשמה אחרת נכנסה בו, והנשמה נכנסה אחר כך לגופם של נדב ואביהו, ושניהם היתה נשמה אחת. וכשנשרפו נכנסה הנשמה לגופו של פנחס, ובעת שהלך פנחס אל זמרי בן סלוא כתיב בזוהר הקדוש שפרחה נשמתו. כעת נשמה זו נמצאת אצלי ויותר לא תהיה בעולם הזה. רק אני מבטיח לך שהבן שיולד לך יזרח אורו על העולם. ולא ארכו הימים ותלד בן, הוא הרב הגדול ר' אברהמיטשע ממיקאלאיוב זצ"ל.
בבחרותו היה תלמידו של הרב הגאון מליסא. עוד בהיותו ילד אמר עליו הגאון מליסא כי עלוי קטן זה יגדל ויהיה גאון בישראל. וכן היה.
אחר כך היה לחתנו של ר' מאיר"ל מפרמישלן. האחרון אמר עליו שנים מספר לפני פטירתו: 'נוצר תאנה יאכל פריה', והחסידים הבינו שכוונת רבם היא שהוא יהיה ממלא מקומו. אחרי פטירתו של ר' מאיר"ל מפרמישלן נסעו כל החסידים בהסכמת הריזינאי אל הרב ר' אברהמטשי ממיקאלאיוב, וילמדו מאתו את דרך החסידות.
שיטתו והתנהגותו של הרב ממיקאלאיוב היו מיוחדות במינן. עשרים וחמש שנה לא טעם טעם בשר ולא נטל את ידיו לאכילה רק בימי שבתות, ימים טובים וראשי חודשים. חוץ מכל אלה היה אוהב ישראל ובעל צדקה. מנהגו היה לשלח בכל שנה לא"י 702 אדרכמונו-זהב כמניין 'שבת'. זה היה גם מנהג חותנו, גם המתנגדים בראותם את גודל גאונותו וצדקותו, כבדו אותו מאד מאד.
התעניות והסיגופים גרמו שבריאותו התרופפה מיום ליום, ובשנת תרל"א לפני חג הפסח חלה מחלה כבדה, וביום ב' דחול המועד פסח בשעה 12 בצהרים, עזבה נשמתו הקדושה את גופו הטהור. ולפני פטירתו ציווה שיביאוהו אל המערה בפרמישלן, שם נקברו הרב ר' אהרן ליב ור' מאיר"ל מפראמישלן זצ"ל זי"ע.

(יבנה, לבוב, ניסן תר"צ, שנה ב חוברת י, סי' יב)

---

רבי מרדכי צבי רדליך (רעדליך) הי"ד, האדמו"ר מסווירז', משושלת פרמישלאן, נולד לאביו, האדמו"ר ממיקוליב בלבוב, רבי אהרן מאיר (מצאצאי רבי חיים אברהם (אברהם'טשי) ממיקוליב, בעל 'חיים מאירים', חתנו וממלא מקומו של דודו, הרב הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן (השני)), ולאימו, רחל. [על מצבת אחיה מוזכר שהוא צאצא של "הגאון הצדיק ר' חיים אברהם זצ"ל חתן הרב הצדיק הקדוש רבי מאיר מפרימישלאן זצ"ל, נכד הרב הצדיק רבי מיכל זצ"ל המגיד מזלוטשוב"].

רבי מרדכי צבי היה תלמיד חכם חריף ובקי, מופלג בתורה ויראת שמים, אשר כיהן כגבאי ארץ-ישראל.
משנת תרפ"ו היה רב עיירה סווירז' (שעל יד בוברקא) ובגלילותיה, ופעל גם בלבוב.
בשנת תרצ"ז כתב מכתב אודות צוואת אחיה היחיד של אימו, ר' חיים אברהם ב"ר מרדכי צבי רעדליך ע"ה ממיקוליב, שהיה עשיר גדול בארה"ב ולעת זקנותו עלה לארץ ישראל' התגורר בשכנות 'גבעת שאול' בירושלים, ערך שם צוואה לפני רב השכונה ונפטר בכ"ח בסיון תרצ"ו. במכתבו מבקש רבה של סווירז' לקבל מאת הרב של 'גבעת שאול', עותק של הצוואה המקורית של דודו, על מנת שידע מה הוריש לאימו ויוכל לסייע לה בשעה זו, בה היא 'מדוכאת ביסורים מאוד ל"ע ומצבה הגופני רעועה מאוד'.

מאמרים מאת הרב מרדכי צבי רדליך הובאו בכתב העת הללו:
הנצח, א, לבוב תרפ"ז, סי' יא; הנצח, ב, לבוב תרפ"ז, סי' כה; אור תורה, לבוב תרפ"ו, סי' יא; יבנה, לבוב, חשון תר"צ, חוברת ח-ט, סי' ט; יבנה, לבוב, ניסן תר"צ, שנה ב חוברת י, סי' יב; הבאר, ביסקוביץ כסליו תרצ"ב, סי' כ.
תשובות אליו:
אמרי דוד, סי' קיב. משיב שלום יז, יח, כז, קלה, רי, רסא. תצא תורה, קריניצה תרצ"א, סי' ו.

הרב נספה בשואה. בספר לזכר קהילת בוברקא ובנותיה, כתב הרב יעקב יצחק ויסבלום, שהיה רב העיירה סווירז' ורבה של שכונת הדר הכרמל בחיפה, כי עם עזיבתו לעלות לארץ ישראל החליף אותו ברבנות סווירז' קרוב-משפחתו הרב מרדכי צבי רדליך הי"ד, אשר "היה חריף ובקי נפלא… אהוב וחביב על כל ועובד ה' במסירות נפש'. הוא הוסיף והביא את עדות ר' ישעיה פפר על כך ש"בזמן הנאצים ימ"ש הוציאו אותו [את הרב רדליך] האוקראינים ימ"ש מביתו במוצאי יום כיפור כאשר סידר מנין בביתו (מאחר ובבית הכנסת אסור היה להתאסף) והיכו אותו כמעט עד צאת נפשו. בחנוכה אותה שנה הועבר עם שנים מילדיו לגיטו פרעמישליאן וגיסו של ר' ישעיה שכר גוי עם עגלה שהעביר אחר כך את זוגתו הרבנית וילדיו הנותרים לקוזלוב. אתו נסתם הגולל על רבני עיר סווירז' והקהילה המפוארה. הי"ד".

בתחילת הספר 'אשל הגדולים', מאת הרב אלעזר ליפא גארטינהויז, (הערות והוספות על מעכת 'שם הגדולים' בספר 'שם הגדולים השלם' לרבינו חיד"א), הובא 'ציון לקדושים', ושם הוזכרו גם:
"גיסי הרב הגאון הצדיק מוהר"ר אהרן מאיר מעיר לבוב, אשתו הרבנית רחל ובנו הרב הגאון הצדיק מרדכי אבד"ק סווירז, וחתנו הרב ובתו הרבנים וצאצאיהם. הי"ד".

מבן אחי המופלג החרוץ מ' בצלאל הכהן שווארץ מפעהערדיארמאט נ"י.

היום הזה ראיתי בשו"ת 'בית יצחק' יו"ד ח"ב סי' קס"ח (אות י"ב) שכתב בזה הלשון אמרינן (ביומא פ"ו) גדולה תשובה שדוחה לא תעשה וכו', והקשה ב'כפות תמרים' מה חידוש הלא בכל מקום עשה דוחה לא תעשה (ומזה מוכח דלא כ'מנחת חינוך' מצוה שס"ד [וכן הוא ב'ישמח משה'] שכתב דרק הווידוי מצות עשה ולא התשובה). ואפשר לומר דאף דבכל מצות עשה צריך כוונה לשם שציוונו הבורא יתברך שמו, מכל מקום תשובה צריך לעשות בשביל שבעצמו יתחרט, דלא יתכן שאם חטא נגד אביו שאחר כך יפייס לאביו ויאמר שאביו ציווה לו לפייסו, והלא צריך לפייס ולהתחרט מעצמו. וזה הטעם שאין מברכין על התשובה, נוסף על הטעם שמה שבא על ידי  עבירה אין מברכין (כמו שכתב בתשובת הרשב"א), וכיוון דאינו מכוון לקיים העשה, אין עשה דוחה לא תעשה, קמשמע לן 'גדולה תשובה שדוחה לא תעשה'. עד כאן לשונו. ועל פי הדברים האלה יש תשובה להמשיג ב'תל-תלפיות' על דברי אאמו"ר הרה"ג נ"י ב'גנזי יוסף' (ועיין לעיל ב'הנשר' אות ז') ודו"ק. ועל גוף קושיית ה'עזר אליעזר' כבר פלפל הרב מו' חיים יששכר גראס נ"י ממונקאטש בהסכמתו, עיין שם דברים ארוכים.

ומה דלא מברכין על תשובה כמו על שאר מצות, הדבר פשוט משום דעיקר התשובה היא בלב (עיין קדושין מ"ט) ועל דברים שבלב אין מברכין, כמו שכתב ה'בית יוסף' באורח חיים סימן תל"ב, דהיינו טעמא שתקנו חכמים לברך על בדיקת חמץ, שהוא מדבריהם, ולא תקנו לברך על הביטול, שהיא מן התורה, משום דביטול היא בלב, ואין מברכין על דברים שבלב. וקל להבין. (ועיין בספר 'ברכת אהרן' על מסכת ברכות מאמר ש"ח שהאריך בזה).

ומדי דברי זכור אזכור עוד דבר נחמד ונעים מאאמו"ר הרה"ג צפנת פענח שליט"א בטעם להא דנוהגים העולם בכשנותנים צדקה לקופת 'רבי מאיר בעל הנס', לומר 'אלקא דמאיר ענינא' (עיין שו"ת מהרש"ם מהדורה תנינא סי' קנ"ט, ו'דברי תורה' חלק א' אות ט') דהנה על קושיית ה'כפות תמרים' דהרי בכל התורה כולה עשה דוחה לא תעשה ומאי רבותא דתשובה. אפשר לומר, דהחיד"א חקר האיך אתי עשה דתשובה ודוחה את לא תעשה הא לא הווי בעידנא? וצריך לומר דאמרינן בגמרא בשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, עיין שם. והנה ידוע דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא. ואם כן, כיוון דאם אחד עושה תשובה מוחלים לכל העולם, אין לך עשה דרבים גדול מזה. ואם כן שפיר דוחה הלא-תעשה אף דלא הווי בעידנא. ולכן אמרו חז"ל דגדולה תשובה שדוחה הלא-תעשה שבתורה, אף דאינו בעידנא, ודו"ק (ועיין 'באר שלמה' מערכת ע' אות יא). והנה כבר מבואר דצדקה אינו מועיל רק אם אנחנו נקראים 'בנים' למקום, כמבואר בגמרא (בבא בתרא י.) בטרנסרופס (וכאשר האריך בזה בספר 'בני יששכר'). ונודע גם כן דתשובה מועיל גם כן רק מהאי טעמא משום דאנן נחשבים 'בנים' למקום. ועיין בדרוש מבן המחבר בספר 'בית נפתלי' פרשת אמר). ובזה מובן מה דכתב (דניאל) 'וחטאך בצדקה פרוק', דאם תרצה לעשות תשובה אתה מוכרח ליתן צדקה, להראות שאתם נקראים 'בנים' למקום, ואז תתקבל תשובתך, והבן. ומעתה מובן היטב, דלכאורה איך מהני תשובה, וצריך לומר מטעם עשה דוחה לא-תעשה, ולכאורה הא לא הווי בעידנא. אלא אפשר לומר כנ"ל משום דהוי עשה דרבים. ורבי מאיר סבירא ליה כן, דאף יחיד העושה תשובה מוחלים לכל העולם כולו, ועל כן אנו מתפללים בעת נתינת הצדקה 'אלקא דמאיר ענינא'. ודברי פי חכם חן.

('פני הנשר', שנה א, תרצ"ג, גליון ב, סי' לא)

---

הרב בצלאל הכהן שוורץ הי"ד מפהרדיאמרט (פעהערדיארמאט, בצפון מזרח הונגריה), 'הבחור המופלג החרוץ', בנו של הרב יוסף שוורץ הי"ד מגרוסווארדיין בעל ה'וילקט יוסף'.

הרב בצלאל היה תלמידו של הרב שמעון סופר הי"ד אב"ד ערלויא, בעל 'התעוררות תשובה'. בספר 'דרך הנשר', עמו' כב, הביא מעשה ממורו בעל 'התעוררות תשובה', ובספר 'תורת אמת' על תולדות רבי נתן אדלר, שיצא לאור ביחד עם הספר 'דרך הנשר', בעמו' כב באה בשמו תשובה של רבי נתן אדלר בענייני אונאה. ושם בעמו' מט הובאה הערה בשמו.

מאמר בשמו הובא בכתב העת בעריכת דודו, הרב אברהם יהודה שוורץ הי"ד, 'פני הנשר', שנה א, תרצ"ג, גליון ב, סי' לא.

תשובה שהעתיק מהגאון בעל 'תבואות השדה', הובאה בספרו של דודו הרב פינחס זליג הכהן שוורץ הי"ד, 'עטרת פז', סי' קכח, סעיף ו.

בשנת תש"ג הביא הרב בצלאל לבית הדפוס בגרוסווארדיין את ספרו של אביו 'אבל משה'.

עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, בכ"ד באדר תש"ד (19.03.1944) ריכזו הגרמנים, בשיתוף פעולה מלא של תושבי המקום, את יהודי העיר פהרדיארמט. בניסן תש"ד (04.1944) הועברו כל יהודי המקום לגטו מאטסלקה והוחזקו שם בתנאים קשים במשך חודש, עד לשילוחם למחנה ההשמדה אושוויץ.

בספר הזיכרון 'עירתנו לשעבר פעהרד'רמאט: קהילה מרכזית בגולה בפריחתה ובחרבנה' (בני ברק, תשכ"ה), הונצחו ר' בצלאל שוורץ, רעייתו וילדיו הי"ד.

ב"ה דאלינא

כתובות מ"ד א 'אישתני ולא אשתני, תנאי הוא', פירוש אי אמרינן אישתני גופא אישתני קטלא או לא, וקאי זה אנשיא ומשיח. והקשה שם בתוספות בדיבור המתחיל 'תנאי', והא ליכא שם אלא שינוי דינא, והיכי מייתי ליה לשינוי גופא.
ונראה לתרץ קושיית התוספות על פי המבואר בילקוט שמואל רמז קכ"ז ללמדך שמלך כו' שהוא נתמנה למלך והוא קצר מיד נעשה ארוך, בשביל שמן המשחה שנמשח. וכן אתה מוצא בכהן גדול, למה נקרא שמו 'כהן גדול', שהוא גדול בחמשה דברים, בנוי בכח… יעויין שם הדבר. מבואר מזה דהנמשח בשמן המשחה משתנה גופא לגמרי. והנה נשיא שמביא על חטאיו שעיר, מבואר בתורת כהנים ויקרא פרשתא ה' דקאי אמלך שאין על גביו רק ד' אלקיו, ואם כן הוי שפיר נשיא ומשיח נשתנה גופא כמו מנערות לבוגרת, ומיושב שפיר קושיית התוספות בעזרת ה'.

בתנא דבי אליהו ספר אליהו רבא פרק ז', גדול פסטין שעשה אלישע יותר מכל המלחמות שעשה יורם בן אחאב, שנאמר 'ויכרה להם כרה גדולה'. ובזקיקין שם פירש 'פסטין' ענין מארב מלחמה, וזהו היתה חכמתו שעשה כמו מארבי מלחמה. אולם מדמביא התנא דבי אליהו הקרא 'ויכרה להם כרה', מוכח דחכמתו היתה דהועיל על ידי סעודה, יותר מיורם על ידי מלחמה.
ולכן נראה לעניות דעתי דהגירסה הנכונה בכאן הוא, 'גדול פוסקין שעשה אלישע', וכמובא גירסא זו בילקוט מלכים רמז רל"א. ופירשו על פי המבואר בילקוט אסתר רמז תתרמ"ח, כך היה מנהגם של אנשי פרס, היה להם כוס גדול מחזיק ארבעה שנציות, והוא נקרא 'פוסקא', והם משקין בו לכל אחד ואחד. מבואר מזה דכוס גדול נקרא 'פוסקא'. ולפי זה יובן היטב כוונת התנא דבי אליהו 'פוסקין שעשה אלישע', היינו הסעודה שעשה, ונתן להם לשתות בכוסות גדולות הנקראים 'פוסקא', עד שפעל יותר ממה שפעל יורם על ידי מלחמה.

'ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי', אמר עשו לפני ה' יתברך ריבונו של עולם ואת יעקב אהבת, ולמה, הלא נשא שתי אחיות. ואם תאמר אני גרמתי לו, אם כן למה הסתרתה אותו בצל סוכה. הדא הוא דכתיב 'וסוכה תהיה לצל יומם'.  אמר רבי יהושע, תיפח רוחו של עשו שלא ידע להשיב לעצמו 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל'. פליאה מובאת בדמשק אליעזר ערך סוכה [אות יב, בשם ספר 'כסף נבחר'].
ונראה לעניות דעתי לומר  לומר בביאורה על פי המבואר ב'בני יששכר' מאמרי סוכה בשם הראשונים, דלכך ינסה קוב"ה האומות לעתיד במצות סוכה, כמבואר בריש מסכת עבודה זרה, 'מצוה קלה יש לי וסוכה שמה', כי הלא תשובה אין מועלת רק לישראל, משום דאנו בנים למקום ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, מה שאין כן האומות, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ונודע דסוכה זכר לענני כבוד הוא, וענני כבוד נקראין 'שרביטו של מלך', כמאמר הכתוב ['ויכס הענן וכו' מלא את המשכן', וכן כתיב בבנין עולמים בימי שלמה 'וענן מלא את בית ה' אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל', וכן כתיב 'ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים', וכן כתיב 'ויש שמים וירד וערפל תחת רגליו'], אם כן אסור להאומות לישב בסוכה, כי יאסור להשתמש בשרביטו של מלך, מה שאין כן ישראל, שנקראים 'בנים', שפיר יושבים בסוכה ומשתמשין בשרביט אביהן. אם כן ממצות סוכה ראיה שאנו נקראים 'בנים' ומהני לן תשובה. יעויין שם הדבר. והנה בטעם איסור עריות מבואר במקובלים דהוי כמשתמש בשרביטו של מלך, כי במרכבה עליונה הקורבה מצויב, ודי לחכימא. והנה חכמינו ז"ל אמדו דבשכר שבכתה לאה שלא תיפול בגורלו של עשו, זכתה לינשא ליעקב. ונודע דעת הרמב"ן, כי האבות לא קיימו התורה הקדושה רק בארץ ישראל. ובזה נבוא לעומק כוונת הפליאה האמורה. 'ואוהב את יעקב', למה הלא נשא שתי אחיות ולא שמר את חוקי התורה הקדושה, ולמה איפוא אהבתיו היתה טענת עשיו. ואם תאמר אני גרמתי לו, כי מחמת מעשי הרעים בכתה לאה שלא תיפול בגורלי, ולכך זכתה שתתגלגל הדבר שתינשא לו, ורחל הוכרח יעקב לישא כי הלא זוגו הוא, כמאמר הכתוב 'רחל אשת יעקב', אם כן אין זה חטא, כי אנוס היה, אם כן למה הסתרתה אותו בצל סוכה, להורות שמועיל חשובה על חטאתי, ואם כן מוכח דחטא, ולמה איפא אהבתיו. אמר רבי יהושע כו' ואני בבואי מפדן, כי תיכף כשנכנס לארץ ישראל מתה רחל, ואם כן לא עשה איסור כלל לדעת הרמב"ן, והסוכה שהושיבהו בה קוב"ה הוא להורות כי מותר להשתמש בשרביטו של מלך, ולכך בדין אהבתיו.

כשראתה שרה שנגזר על משה רבינו עליו השלום שלא יכנס לארץ ישראל אמרה גרש האמה הזאת ואת בנה. פליאה. מובאת בדמשק אליעזר פ"ז.
ונראה לעניות דעתי לומר בביאורה כן, דהנה הלא כוונת שרה אמנו עליה השלום במה שגרשה את ישמעאל, מבואר בתורה הקדושה 'כי לא ירש בן האמה עם בני'. ולכאורה יפלא איך סברה לבוא למטרתה זאת על ידי הגרושין, וכי ממקום שיתגרש לא יוכל לחזור לבית אביו ולתבוע ירושתו, ואם כן איפא למה לה לעורר חמתו חנם. ונראה כי כוונתה היתה על ידי הגירושין לעורר קטרוג למעלה על ישמעאל, וסברה כי יעלה בידה לאפסו מהעולם, דהנה חכמינו ז"ל דרשו על הפסוק 'ותשלח את הילד', כי ישמעאל נצמא אז מאד, וקוב"ה המציא לו שם מים בדרך נס. רק המלאכים קטרגו, מי שעתידין בניו להמית בניך בצמא בעת שיגלו מארץ ישראל תזמין לו מים בדרך נסיי, ימות עתה בצמא. רק קוב"ה השיב להם, כי הוא דן האדם כפי מעשיו באותו שעה. ועתה כשר הוא. נמצא דלולי כן היה ישמעאל מת בצמא אז. ונודע דאלולי היה נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל לא גלו מארץ ישראל. נמצא דעל ידי שלא נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל גלו ומתו בדרך בצמא על ידי בני ישמעאל. ועל ידי זה היה קטרוג על ישמעאל. ובזה אתי שפיר הפליאה, כשראתה כו' שלא יכנס כו' אם כן יגלו ישראל מארץ ישראל וימותו בדרך בצמא על ידי בני ישמעאל, אמרה 'גרש', דאז תוכל להיות עליו קטרוג שימות בצמא, וסברה להיות עליו קטרוג שימות בצמא. וסברה כי אולי תעלה בידה. ולזה לא יכלה לבוא רק בדרך, כי נודע מחז"ל שטן מקטרג בשעת הסכנה. מה שאין כן בביתו של אברהם אבינו עליו השלום, ולכך גרשה אותה. אולם באמת הרחמנות שריחם קוב"ה על ישמעאל, זה היתה לטובת ישראל וסיבה לכיליון האומות, והמלאכים לא ראו זה אז, דאיתא בתיקונא זוהר הקדוש תיקונא ט', דבשעת החרבן אמרה שפחה כשברחה שכינתא מבית המקדש 'ולאו כהאי גוונא עבדה שרה להגר', אמר קוב"ה אף על גב דשרה תרכת לה, אנא רחימנא עלה ועל בנה, ואתן לא עבדתן הכי כו'. אנא אומינא לעברה מלכותא חייבא מעלמא. יעויין שם הדבר. נמצא דקוב"ה הצופה נסתרות ריחם אז על ישמעאל לטובתנו, כדי שתהיה סיבה לכשתאבד מלכותם, על דרך 'משגה לגוים ויאבדם'.

משה רבינו ביקש לכנוס לארץ, אמר לו הקב"ה והלוא כתבתי בתורה 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש'. פליאה, מובאת ב'ישמח משה'.
ונראה לעניות דעתי בביאורה על פי המבואר בהרא"ש ביומא סי' כ"ב בענין מצות אכילה בערב יום כיפור הוא בחיבתו של ישראל לפני ה' יתברך, כי מלך שיש לו ילד שעשועים וגזר עליו להתענות יום אחד וצווה להאכילו ולהשקותו הרבה ערב יום התענית למען יוכל להתענות ולא יזיק לו. כך עשה קוב"ה עמנו, אחרי כי צווה עלינו להתענות ביום כיפור, מחמת האהבה צווה עלינו שנתענג הרבה בתשיעי, למען נוכל להתענות, אחר כך בעשירי ולא יזיק לנו. ויעיין מזה בטור שלחן ערוך אורח חיים סי' תר"ה. נמצא מאכילת ערב יום כיפור נראה גודל חיבתו של ישראל לפני ה' יתברך. ונודע דאלולי נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל ובנה המקדש לא היה נחרב, כי במעשה ידיו על משה רבינו עליו השלום לא שלטה אפיסה, ואם כן היה חס ושלום מכלה חמתו על שונאי ישראל. ובזה נבוא ל הפליאה, ביקש משה כו' וא"ל קוב"ה כתבתי 'ועניתם', דמזה נלמד גודל חיבתן של ישראל בעיני, ואיך תכנס לארץ כאמור.

כשאמר קוב"ה לאדם הראשון למה אכלת מעץ הדעת, אמר אכלתי ואוכל עוד. פליאה מובאת בכמה מקומות.
ונראה לעניות דעתי בביאורה על פי  המבואר באור חיים על הפסוק 'האשה אשר נתת עמדי', שאדם הראשון שוגג באכילתו היה ולא ידע כלל כי הוא אוכל מעץ הדעת. והנה הלא נודע כי עיקר תשובה הוא תשובת המשקל, כאמרם ז"ל הכי דמי תשובה, מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותו אשה. והנה זה יתכן בחטא מזיד, אבל בשוגג הלא לא יתכן זה, ואם כן לא יצויר לכאורה תשובת המשקל חס ושלום בחטאי שגגה. ובספר 'דעת קדושים' לבעל 'תורת יקותיאל' האריך בזה דבאמת מצד הסברה קשה התשובה על חטא שוגג, רק קוב"ה ברחמיו וחסדיו מקבל שבים. וזה  היה כוונת ה' יתברך שאמר לישראל על ידי יחזקאל 'כן אמרתם לפני כו' וחטאתנו כו' ואיך נחיה. שובו שובו מדרכיכם בית ישראל'. ופירש שטענת ישראל היתה 'וחטאתינו עלינו', היינו שנגה, 'ואיך נחיה', מטעם האמור שקשה התשובה לחטאי שגגה. והשיב הקב"ה כי אף על פי כן יקבלו בתשובה יעויין שם הדבר. אכן לעניות דעתי יתכן שפיר תשובת המשקל על שוגג לזכות הרבים, וכל המזכה הרבים אין חטא בא על ידו, והוי שפיר תשובת המשקל. וזה הפירוש 'שובו שובו מדרכיכם', כפל לעשות תשובה כל כך שאחרים ילמדו מהם לעשות כמותם, ותהיו מזכי הרבים, ותהיו תשובת המשקל לחטאי שגגה. וזה אמר אדם הראשון אכלתי בשוגג ומה אוכל לעשות כעת תשובה, הלוא על חטא שוגג לא יצויר תשובת המשקל, ואוכל עוד במזיד למען אוכל לעשות תשובה אתמהה? אולם באמת אמרו חכמינו ז"ל כי אדם הראשון ישב בתענית כל ימיו ועשה תשובה. ומבואר בפליאה, מובא במדרש תלפיות, ענף עץ הדעת כי אדם הראשון עשה תשובה כל ימיו וממנו למדו כל הדורות לעשות תשובה. ואם כן הוי אדם הראשון מזכה הרבים, שאין חטא בא על ידו, והווי חשובת המשקל על חטאו בשגגה.

יקותיאל יהודא הלברשטאם
ראב"ד פה קהילת קדש דאלינא יע"א

(הבאר, שנה ז, כרך ב, תרצ"ב, סי' לד)

---

רבי יקותיאל יהודה (זלמן ליב) הלברשטאם – נולד בסביבות שנת תר"ס לאביו הרב משה הלברשטאם מבאכניא (שנפטר בשנת תרס"ז), בנו של רבי אשר מאיר הלברשטאם מבאכניא, בנו של הרב יוסף זאב הלברשטאם מקשאנוב, בנו של הרב דוד הלברשטאם רבה של קשאנוב, בנו של האדמו"ר רבי חיים האלברשטאם ה'דברי חיים'.
אמו, מרת פעסיל, הייתה אחותו של האדמו"ר מצאנז-קלוזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם. אביהם הרב צבי הירש הלבשטאם מרודניק, היה בנו של הרב ברוך האלברשטאם רבה של גורליץ. מרת פעסיל היה בעלת ידע נרחב ובקיאות בכמה ספרי מוסר ובסיפורי צדיקים מבית אבותיה. בשנת תרע"ד נישאה בזיווג שני לרבי יעקב יצחק שפירא, בנו של רבי שלום מפשיטיק, בן הגאון הקדוש מבלנדוב, בנו של השרף ממוגלניצה, נכד המגיד מקאזניץ.

בשנת תרפ"ד התחתן הרב יקותיאל יהודה (ב"ר משה) הלברשטאם עם מרת מרים יוכבד בת האדמו"ר רבי יצחק אייזיק רוקח הי"ד, רבה של דולינא (\ דאלינא), בנו של האדמו"ר רבי פנחס רוקח מדולינא, בנו של רבי משה ממקארוב, בן ה'שר שלום' מבעלז.

רבי יקותיאל יהודה היה גדול בתורה וביראה. כיהן כדיין, מורה הוראה ור"מ בדולינא לצד חותנו, ומילא את מקום חותנו כרב ואדמו"ר בדולינא. ונספה בביתו בשואה בשנת תש"ב.

הוא חיבר את מספר ספרי ליקוטי הלכות, מראשונים ואחרונים, מגורי האר"י ז"ל ומתלמידי הבעל שם טוב:

• 'מנחת שבת' שיצא לאור על הספר 'שומר שבת' מאת הרב דוד לידא מאסמטרדם (בילוגריי, תרצ"ב).
• 'מנוחת שבת' – ליקוטים על קיצור שולחן ערוך (בילגוריי, תרצ"ד). הספר יצא בעילום שם המחבר, כי כולו מלוקט מתוך 'מנחת שבת' מאת הרב שמואל הכהן בארנשטיין (ורשה, תר"ס).
• 'אורחות אדם' שהוציא לאור עם הספר 'הנהגות אדם' מאת הרב דוד אופנהיים אב"ד פראג (בילוגריי, תרצ"ו).

רבי יקותיאל יהודה פרסם מאמרים בכתב העת 'בית ועד לחכמים' בעריכת הרב יוסף שמעון פולק הי"ד (שנה ו, חוברת א, עמו' לו; שנה ז, חוברת ג, עמו' מא; שנה ז, חוברת ח, עמו' קכד; שנה ח, חוברת ט-י, עמו' יג; שנה ט, חוברת יב, עמו' ה; שנה י, חוברת ט-י, עמו' ב). וכן פרסם מאמר בכתב העת 'הבאר' (שנה ז, כרך ב, תרצ"ב, סי' לד), בעריכת הרב צבי הירש פרידליניג הי"ד.

בנוסף, כיהן בהתנדבות כנגיד הרבני בגליציה של הירחון התורני 'קול תורה' שיצא לאור בעריכת הרב שמואל אהרן וועבר. רבי יקותיאל יהודה פירסם גם בכתב העת הנ"ל (שם, שנה א, חוברת ו-ח, סי' נט; שנה ד (ו), חוברת ט, סי' צז).

תשובה אליו מובאת בספר 'לב יהודה' (סי' עז) מאת הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד.

הערה: יש מי שכתב שאביו נפטר לאחר כשתי שנות נישואין, ולפי זה נולד הרב יקותיאל יהודה בסביבות שנת תרס"ו.

ב"ה ניעשוויעז.

א. פרשת מקץ, 'ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון' וגו'. ידוע קושיית המפרשים הלא יוסף נקרא רק לפתור החלום ולא להיות יועץ למלך. ונראה לי לפרש, דהנה יש שינוי בין עיקר החלום ובין סיפור החלום ליוסף, דפרעה חלם שעומד 'על היאור' וסיפר ליוסף שעומד 'על שפת היאור'. הלא דבר הוא? אך הענין הוא כך, דידוע שהמצרים היו עובדים להיאור, כי מטר וגשם לא היה במצרים, ורק הנהר השקה את השדות. ואם כן היה הנהר אצלם לאלקי שהוא משפיע אותם. ופרעה שהוא 'עומד על היאור', היינו שיהיה הוא המשפיע אותם למעלה מהנהר. ולכן בוש פרעה לאמר זאת שהוא יהיה למעלה מאלקים. וגם ליוסף לא רצה לגלות זאת מה שראה, רק אמר שהוא עומד 'על שפת' הנהר. ולכן לא פתרו כולם את החלום, אף כי לכאורה הפתרון מהחלום דבר קל ופשוט. רק יוסף פתר, כי ידע שפרעה ראה בחלומו כי הוא עומד על הנהר, שהוא יהיה המשפיע אותם, ולכן אמר יוסף לפרעה, מה שראית שאתה עומד על הנהר, הוא משום 'ועתה יראה פרעה איש חכם ונבון' וכו', היינו שהאיש יהיה המשפיע אותם. ולכן נאמר בפסוק ל"ח ולא מקודם, 'ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו', היינו שיודע הנסתרות. וזהו שאמר בפסוק ל"ט 'אחר הודיע אלקים אותך את כל זאת', היינו מה שלא אמרתי לך. וקל להבין. וכהאי גוונא ראיתי בספרי הדרוש שפירשו מה שאמרו חז"ל (סוטה יב ע"ב) 'ותלך בת פרעה לרחוץ על היאור', שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. וילפו זאת מדלא כתיב 'ביאור', רק 'על היאור', שבטלה את היאור עבודה-זרה שלהם. וקל להבין.

ב. בפרשת שלח 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע'. ואמר על זה התרגום יונתן, וכדי חמא משה ענותנותו קרא משה להושע יהושע. צריך להבין איך תלה קריאת שם זה בענווה של יהושע. ועיין בספר או"ח בהקדמה למסכת פסחים דבר נחמד בזה. עיין שם. ולפי עניות דעתי יש ליישב על דרך הפשוט, דלכאורה קשה איך יועיל תפילתו הא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (וכהאי גוונא הקשה גם המהרש"א במסכת ברכות דף ו, עיין שם. ועיין גם בשו"ת מעיל צדקה סימן ז, עיין שם). ונראה לי דדווקא על מזיד לא יכול אדם להתפלל על חברו שלא יחטא, משוס דאדם הוא בעל בחירה. אבל שלא יכשל חברו ולא יחטא בשוגג, יכול להתפלל. ומשה רבינו חשש שלא יכשל יהושע בשוגג מרוב ענווה, שלא יבטל דעתו מפני דעתם, וזה התפלל עליו שלא יכשל ולא יחטא בשוגג. ולפי זה ניחא לי נמי מה שהקשו המפרשים מדוע לא התפלל משה רבינו על כולם, כי שלא יחטא אדם במזיד לא מהני תפילה. וקל להבין.

ג. מסכת סנהדרין (יז ע"א) אלא למאן דאמר [שנתנבאו אלדד ומידד] 'משה מת', מינח הוי ניחא ליה. לא סיימוה קמיה וכו'. לכאורה קשה הרי 'משה מת' הוא התחלת הדיבור, אם כן הוא ליה למימר רק סיימוה קמיה, ולא התחילו (ודוחק לאמר שלא אמרו בפניו רק תיבת 'משה' ולא יותר). ונראה לי לפרש על פי מה שכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות יסודי התורה הלכה ד' שכל דבר טובה שיגזור הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר, עיין שם. ועיין גם בירושלמי פרק קמא דתענית, עיין שם היטב. אם כן לא איכפת למשה כלל מה שאמרו שהוא ימות, דזאת יכול לבטל. אבל אם יאמרו ד'יהושע מכניס', וזה הוי טובה ליהושע, לא הוי בטל כלל. ובזה יש לפרש גם מה שאמרו במסכת ברכות ו' (ע"א), בן אמוץ כלה נבואתך וצא. עיין שם, דחזקיה לא רצה שיאמר לו אחר כך מי יהיה על מקומו מלך, וקל להבין.

ד. שם כ' (ע"א) כתיב 'להכרות' וקרינן 'להברות', בתחלה להכרותו ולבסוף להברותו וכו'. ונראה לי לקרב הרחוקים הקרי והכתיב, דכרה הוא סעודה של שמחה, כמו 'ויכרה להם כרה גדולה' (מלכים ב' ו,כג) והבראה הוא סעודה של אבל, וקל להבין. עוד יש לומר, דלהברות הוא גם כן כריתה, כמו 'וברא אותהן בחרבותם' (יחזקאל כג,מז) ועיין גם ברש"י במסכת חולין מ"ג ע"ב, עיין שם. ולפי זה נראה לי להסיר גם תלונת הגאון דגול מרבבה ביורה דעה סימן מ"ג מרבינו הט"ז שם, עיין שם. ועיין גם במסכת בבא קמא ע"ה ע"א, עיין שם, וקל להבין.

ה. מדרש רבה בראשית פרשה כ"ב, 'ויצא קין' וכו', יצא שמח וכו', פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר 'מזמור שיר ליום השבת'. עד כאן לשונו. מדרש רבה הלז לכאורה מאד תמוה, וכל העובר שם יתפלא הפלא ופלא, מה ענין ושייכות של שבת לתשובה. וגם מדוע לא ידע אדם הראשון בעצמו שגדול כוח של תשובה עד ששמע מקין.
ואמרתי לפרש (בדרוש לשמחת תורה) דהנה הראשונים חקרו אם מצוות התורה הם כפקודת מלך או כהזהרת הרופא אל החולה. ומובא דבריהם בספרי הדרוש ובספר שמן המור, עיין שם. ועיין גם בספר עמק יהושע דרוש ז' האריך בחקירה זו, עיין שם. ובזה נראה לי לפרש הסתת נחש הקדמוני, כי אדם וחוה סברו דהציוויי שהיה שלא לאכול מעץ הדעת הוא כהזהרת הרופא אל החולה שהדבר בעצמו סם הוא לאדם וממית אותו. על כן הוסיף ואמר גם 'לא תגעו בו', כי צריך ליזהר מאד מסם חריף שלא ימית גם בנגיעה, כטבע דבר חריף מאד ששורף גם בנגיעה ומזיק את האדם. וכבמסכת בבא מציעא פ"ה ע"ב, עיין שם. ועל כן סבר דלא מהני תשובה כלל. וכיוון ששמע מקין שמהני תשובה, על כורחך הוא משום הזהרת מלך, כמו שכתב הספר עמק יהושע [חלק ב, דרוש ו] דעד מתן תורה היו בבחינת הזהרת מלך על העם, ולכן מהני תשובה וחרטה.
והנה האחרונים הקשו אהא דאמרינן גבי שבת, אמירה לעכו"ם שבות, אבל בלאו הכי שרי. ולפי שיטת הפוסקים הא דאין שליחות לעכו"ם, היינו לקולא, אבל לחומרא יש שליחות אם כן ליתסר מטעם שליחות. ותירצו דגבי שבת, המלאכה בעצמה אינה כלל עבירה, ועיקר האיסור אגוף האדם רמיא, למען ינוח. אם כן לא שייך ביה שליחות, דמכל מקום הרי ישראל נח ושבת ממלאכה, עיין שם (עיין בספר בית שמואל באבן העזר סי' ה', ובישועות יעקב שם, ותה"מ סי' שמ"ח, ח"ס אורח חיים סי' פ"ד, ועוד בכ"ד) אם כן לפי זה ניחא מה שאמר 'מזמור שיר ליום השבת', וקל להבין.
ובזה אמרתי לתת טעם לשבח להא שפרטה תורה הקדושה מצוה החמורה מצות שבת שלא ישמע לאביו לעבור על זה, ובאמת גם על מצוה קלה אין צריך לשמוע לו, כבמסכת יבמות ו' ע"א. אם כן היה לה לפרוט אחת ממצוות הקלות ולא מצות החמורה מכל התורה?! והוא משום דעל שאר עבירות אם אמר לו אביו לעבור, הוי 'אינו עושה מעשה עמך' ואין צריך לשמוע לו. ואין לומר דעשה דכבוד דוחה הלא תעשה, כמו שתירצו הגאון רבי עקיבא איגר במסכת בבא מציעא והספר נחלת עזריאל בחידושים על התורה, כיוון שמצוה לבנו לעשות הוי שליחו של אדם כמותו, כמו שעשה האב בעצמו, ולגבי האב לא שייך כלל העשה דכבוד. והארכתי בזה הרבה על דרך הפלפול. וכן לתרץ קושיא הספר חות יאיר אמאי לא אסרינן ללכת בשבת פחות מתחום שבת, וכן למה שרי להוציא פחות מד' אמות, הרי חצי שיעור אסור מהתורה, וכן עקירה בלא הנחה אמאי אינו חייב כקושיית התפארת ישראל , ואין כאן מקום לדבר בארוכה.

…

יצחק יעקב דוידבסקי החופ"ק נעשוועז

בהגאון הק' והצדיק המפורסים וכו' מו"ר ה"ר יהונתן זצללה"ה

(הבאר, שנה ה, כרך א-ב, כסליו-אדר תרפ"ח, סי' יז)

---

הרב יצחק יעקב דוידובסקי (דודאווסקי \ דודבסקי\ דווידבסקי) בן הרב רבי יונתן מזעלווא.

היה רב גאון מפורסם דיין בנשוויז (ניעשוויעז\ נעזוויש\ נעשוועז\ נישביז\ ניסבייז') שהייתה לפני מלחמת העולם השנייה עיירת נפה במחוז נובוגרודק שבפולין.

מאמריו פורסמו במספר כתבי עת, ובהם:

הבאר, שנה ה, כרך א-ב, כסליו-אדר תרפ"ח, מעין מים חיים, סי' יז – חידושים על פרשת מקץ ועוד.

הבאר, שנה ו, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"א, מים עמוקים, סי' טו – לסיום מסכתות פסחים וכתובות.

הבאר, שנה ז, כרך ב, תרצ"א, מים טהורים, סי' סג – שאלה נפלאה.

הבאר, שנה ח, כרך א-ב, תרצ"ג, סי' טז – חידושים על משנה במסכת חולין.

הבאר, שנה ח, כרך ג, מים עמוקים, סי' מ – ביאור אגדה ממסכת פסחים.

הבאר, שנה טו, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"ח, מים עמוקים, סי' טז – חידושים והערות.

קבוצי אפרים, שנה ה, חוברת ה-ו, חשון-כסליו תרפ"ו, סי' יח.

שערי תורה (ורשה) – חלק ז: סי' טז, כא, מב. חלק ח: קונטרס ג, 'יגדיל תורה', סי' ד. חלק יב: חוברת א סי' ה, חוברת ה סי' ו.

על פי ב'אוצר הרבנים' 11371 – הרב נספה בשואה תש"ג.

ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות – מידע על שואת יהודי ניסבייז'.

אין לנו מידע נוסף על הרב דוידובסקי הי"ד, ונשמח לקבל עוד נתונים אודותיו.

משנת תר"ע (1910) היה רב בגרושקוב (פלך לובלין). אחרי שריפת העיר גארטשקוב במלחמת העולם הראשונה, שימש לזמן מה בתפקיד מו"ץ בעיר חלם. משנת תרפ"ג (1923) ועד למלחמת עולם השנייה היה רב ואב"ד בקהילת סלופיא-חדש.

הרב התחתן בזיווג ראשון עם מרת ברכה לבית בלאנק, ובזיווג שני עם מרת אלטע רבקה בת האדמו"ר מאוז'רוב רבי יחיאל חיים אפשטיין אב"ד אופולא, שהייתה אלמנת רבי יעקב יצחק הורביץ, בנו של הרבי ר' חיים שמואל הורביץ מחנצ'ין.

מאשתו הראשונה נולדו לו הילדים: אסתר בלימה, חנה והרב אריה לייבוש. מאשתו השניה נולד הרב אליעזר ליפמן מאיר.

הרב חתום ברשימת הרבנים בשו"ת אבני נזר, שקראו לחרם על כל השותפים למינוי רבנים למשרות רבנות קהילתיות תמורת תשלום כסף.

מכתביו עם תולדות גדולי החסידות, ובעיקר על החוזה מלובלין, הובאו בספרים רבים, ובהם:

• ספר 'אהל אלימלך', עמ' 59, סי' קמה (הובא גם במאמר יחזקאל, ב, עמו' קנ).
• ספר 'אהל ברוך'  (מהדורה חדשה, עמו' לב), שם הובא מעשה שכתב על חותנו זקנו, הגאון מ' חיים יעקב הלוי הורוויץ אב"ד נאוויפאלע.
• ספר 'מקור חיים' מאת קרוב משפחתו, הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, אות לה, שם הובא מכתב ממנו על הרבי בעל ה'דברי חיים'
• ספר 'אהל נפתלי' (עמו' כא, סי' קטו), מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, שם הובא מעשה על החוזה מלובלין ורבי נפתלי צבי מרופשיץ.
• ספר 'עטרת מנחם', עמו' 44, סי' קלז, מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, שם הובא מעשה על הרבי מלובלין והרבי מרימינוב.
• ספר 'דובר שלום', מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, סי' עב-עט, שם הובאו מעשים על האדמו"ר רבי שלום מבעלז.
• ספר 'נפלאות הרבי', סי' עה-פו, מאת הרב משה מנחם וואלדן, שם הובאו מעשים על הרבי מלובלין.
• ספר 'אור הנפלאות' סי' כט, מאת הרב משה מנחם וואלדן, שם הובא מכתב ממנו בשם החסיד ר' דוד צבי מגורשקוב.
• ספר 'אוהל הרבי', ג: אור הנפלאות, אות כה, מאת הרב משה מנחם וואלדן, שם הובא על הרבי מלובלין ובנו.
• ספר 'גדולת מרדכי' עמו' 34, אות נח, שם הוא מעשה באדמו"ר מקאזמיר וחסיד שאשתו חלתה במחלת ריאות,

תשובה ממנו, בהיותו מו"ץ בחלם, הובאה בספר  'דבר הלכה', מילואים – ב, מאת הרב אליהו קלאצקין, עמו' 20, אות ו.

באתר בית המכירות Rarity, מובא מכתב מאת הרב זאב דוד דיכטוואלד משנת תרצ"ט (1939), בו הוא מפרט את מצבו הכלכלי הקשה בשל הוצאות רפואה והצורך בהוצאות לנישואין בתו, והוא מבקש סיוע ומברך את המסייעים: "ואני מקדים לכם תודה וברכה מראש, ובברכת כהנים, ברכה המשולשת בתורה, אברך אתכם, ובשנה טובה דשנה ורעננה, ובגאולת ישראל בב"א. הכ"ד המחכה לישועת ה' יתברך, וואלף דוד הכהן דיכטוואלד".

הרב נהרג ככל הנראה בשואה. כנראה בסביבות שנת תש"א-תש"ב (1941-1942).

רעייתו הוכתה למוות בידי הנאצים, הי"ד. בתה (מזיווג ראשון) מרת חנה רחל רוז'אני שרדה, עלתה לארץ ישראל והתגוררה במוצא. (ראה בלבת אש, א, סורסקי, עמו' עא הערה 29).

בנו, הרב אליעזר ליפמן מאיר הכהן כיהן כרב הצעיר לצד אביו בסליפיא וכדומ"ץ אפטא, ופרסם בקובץ 'בית ועד לחכמים' (סי' תתקפ) מאמר בהלכות תערובות` בקובץ 'הכרם' תרצ"א'; 'אוצר החיים', ג, עמו' קיב; 'קהילת יעקב' (מיהלוביץ), שנה ב, תרפ"ו, חו' ה-ו, סי' נא; 'יגדיל תורה' (פראגא), תרפ"ח. חו' ו-ז, סי' נד. תשובה אליו מאת הרב אברהם שפירא הי"ד הובאה בכתבי אש, א, סי' כח.